זה גם בערך מה שמכתיבים לנו רוב מעצבי האופנה והפריזנטורים שלהם (נקראים גם קולבים בעגה מקצועית) מעידה על כך גליה פינקל, דיאטנית מגזין הבריאות של Bello, כאשר נראה שהמילה דיאטה הייתה קבועה בלקסיקון היומיומי שלנו ואיפה שלא תסתובבו היא מככבת כמעט בכל מקום.
אנחנו שומעים עוד ועוד את המילה דיאטה כאשר אליה מיד מצטרפים שמות עצם נוספים כגון: תזונה נכונה, ירידה במשקל, תהליך הרזייה ואלו מרבים להופיע במיוחד לקראת עונת הקיץ.
כששומעים את המילה קיץ... המחשבות נודדות במין ערגה נוגה לדמיין חוף ים אקזוטי, שמש נעימה, בנות חתיכות בביקיני, שותות כוס מיץ קוקוס עם קשית, עץ דקל ברקע כחול ומרבדי חול ים ... שלווה... אז זהו שלא!! ממש לא שלווה למי שמאיתנו לא עומדת בסטנדרט החברה הנוקשה. למי שלא מרגישה בנוח אם הגוף שלה. עבור אותן בנות המילה קיץ תגלם עולם אסוציאציות שונה לגמרי. למשל בושה, עצבות, הסתגרות, סבל מהמעטה אותו אנו לובשים על מנת לכסות את הגוף שלא יראו, זיעה גדולה יותר... ממש אבל ממש לא כיף.
התרגלנו להאמין שכל עוד אנו לא רזות וחטובות לא מגיע לנו ליהנות ממטעמי העולם. ומטעמי העולם הם אוכל, ים, בריכה, לבוש יפה, איפור, זוגיות, סקס ועוד. הן לא ירשו לעצמם ליהנות מחוף הים, ולא ילכו להשתזף, עד לבואו של הרזון המיוחל. סוג של הענשה עצמית. "לא מגיע לי", או "כשנרזה אז" אלה הם משפטים נפוצים שאני שומעת בקליניקה בהמון.
אנו מאמינים שאם" רק נשתדל עוד קצת", "שאם רק נחליט", או "ננסה" הכל יראה אחרת. אנחנו נרזה ונוכל לאפשר לעצמנו להגשים את כל חלומותינו. אבל הרזון המיוחל מתעתע בנו, הוא מתחמק, הוא מתרחק, הוא מגיע לביקור קצר ושוב חומק... ואנו מוצאים את עצמנו מעבירים את ימינו בציפייה.
האם דרך התנהלות זו טובה לנו? האם הענשה שכפינו על עצמנו באמת מוכיחה שעכשיו נשנס מותנינו נמצא את כוחות הנפש ונרד במשקל? לצערנו לא. האם דרך של שנאה עצמית הובילה אותנו למקום טוב, אי פעם? אנו מתקשים להיזכר.
כשאנו בוחרים ל"העניש" את עצמנו ולהישאר בבית ולא לצאת למסיבה כי "השמלה לא יושבת יפה" או "אני לא מספיק נראה טוב". אני מלא בתחושות דכדוך, עצבות, כעס ותסכול. מכאן הדרך לנחם את עצמי באוכל מהמקרר הנגיש מאוד קרובה. בדרך כלל שהמצב רוח ירוד הבחירות שלנו באוכל גם פחות מוצלחות. ואנו נוטים לבחור מזונות עתירי שומן וקלוריות שיעלו לנו את רמות הסרוטונין במיידי (הורמון שגורם לרוגע, נינוחות והרגשה טובה) אך הסרוטונין גם יורד מהר מאוד ושוב אנו מוצאים את עצמנו פותחים את המקרר. ושוב אוכלים. אבל נניח רק לרגע שהיינו בוחרים לצאת, וליהנות מהאווירה (בלי ציפיות גדולות), מהמוסיקה, מהים, מרעש הגלים, מהחברים, סביר להניח שמצב הרוח היה טוב יותר. ההרגשה הטובה הכללית הייתה קצת משתפרת. משהו בבטן או בלב מתמלא למשמע המוזיקה, האורות, הריחות, האנשים... הסיכוי שעכשיו אכנס לאכילה בלתי נשלטת הוא הרבה יותר קטן.
יש אנשים שלא הולכים לחדר כושר כי לא נוח להם שם, ושוב אותו מעגל. אם הייתי הולך לחדר כושר מצב רוחי היה משתפר, מצב רוח טוב והרגשה טובה לא יכול לגרום לנו נזק, להיפך הוא מתחיל גלגל של התרחשויות חיוביות, תחושות חיוביות , הנאה מהחיים, קצת פחות עניין באוכל ומכאן אולי גם ירידה במשקל.
לא חייבים להיות רזים כדי ללכת לים, ולא חייבים לחכות למחר כדי לחיות את היום, הזמן עובר. אף אחד לא מבטיח לנו שמחר נהיה רזים, אף אחד לא מתחייב לנו שיהיה מחר. ואם לא נצליח? או נצליח רק קצת ונשאר לא מרוצים מגופינו ?אז החיים יעברו להם? הרי אם כל כך היה פשוט לרדת במשקל הרי כולנו כבר ממזמן היינו רזים וחטובים.
המשקל הוא מספר, והמספר הזה משתנה במשך היום כל יום. בבוקר המשקל מראה קצת פחות בערב קצת יותר, הוא משתנה במשך השבוע, המספר גדל מעט בתקופות שלפני המחזור חודשי, המספר הזה יורד קצת אחרי שהיינו בשירותים... האם באמת ניתן למספר הזה לקבוע לנו את מידת הנאתנו מהחיים?
פעם הבאה שאתם מתלבטים אם ללכת לאן שהוא, והשיקול שתקוע במחשבה הוא שיקול אשר קשור לעולם הדיאטה ולתזונה ומעלה אוטומטית את השאלה האם אני נראה טוב? האם מגיע לי? ולפתע פורצת לתודעה השקטה הקביעה האכזרית שאתם אחראים לה: "אני שמן ומכוער", תחשבו שוב, היטב, מה באמת באמת בא לכם.
אולי התשובה תהיה אחרת.